זוכרים כשהיינו ילדים וניסינו לטפס על עצים
בהתחלה זה היה נחמד ומשעשע
ככל שעולים יותר גבוה
זה מתחיל להיות יותר מאתגר ואפילו כואב ומפחיד.
כשהיינו ילדים טיפסנו בלי לחשוב
פשוט הרגשנו צורך והלכנו עם זה
נפצענו נשרטנו עלינו נפלנו אבל תמיד המשכנו..
מה קרה לנו כמבוגרים ניסינו כאב קצת
התחלנו להטיל ספק "בשביל מה אני צריך את זה ? ".
למטה יותר פשוט למטה אין סיכון למטה יותר בטוח ..
איפה נעלמה התעוזה הנאמנות לדרך?
תמיד יהיו את אלה שיוותרו על הטיפוס
יחפשו עץ אחר יותר בטוח ושוב כשיגיעו כמעט לצמרת
יכאב קצת ישרוט או יפחיד הם יוותרו ויחפשו עץ אחר
יותר בטוח:)
הם לעולם לא יגיעו לפסגה
הם ישארו בינוניים ללא הגשמה וללא חדוות נצחון ויצירה
אז מה אתם בוחרים?
לטפס עד הסוף להעז ולהמשיך להגיע לפסגה ולא פחות מזה.
סימנתם עץ טפסו!
בנחישות והתמדה תגיעו לפסגה!
תזכרו שכדי להגיע לפסגה לעיתים נצטרך לשלם מחיר לוותר על איזור נוחות
להתאמץ ושוב להתאמץ אבל מחיר הבינוניות הרבה יותר קשה …
מזמינה אתכם לטפס הכי גבוה שאפשר.
